מדינת ישראל נגד ר', נפגעת תקיפה מינית / עו"ד תמי קצביאן

זה לא סוד שנשים לא יכולות לחוש מוגנות בישראל כיום. תלי-תילים של מילים נכתבו על כך שנשים חשופות באופן יומיומי לאלימות מינית, פיזית, נפשית וכלכלית על ידי גורמי שלטון, לעיתים באופן ישיר ממש ולעיתים "רק" בחסותם העקיפה. לכאורה הסיפור של ר' מצטרף לכרוניקה מיזוגנית ידועה מראש, בה במקום להילחם בתוקף, המדינה נלחמת בקורבן. אבל הסיפור הזה מצליח בכל זאת מעט להפתיע, בשל אותה התנהלות סכיזופרנית מצדה של המדינה, אשר בהליך הפלילי בעניינה של ר' פעלה כך, ובהליך האזרחי היא מתנהלת לגמרי אחרת. בהליך הפלילי מדינת ישראל היא כנגד האנס. בהליך האזרחי מדינת ישראל היא כנגד ר', נפגעת תקיפה מינית.

ר' עברה שורה של מעשי תקיפה מינית כשהיתה ילדה על-ידי "ידיד המשפחה" אשר היה תוקף ומטריד אותה מינית באופן סדרתי, תוך שהוא נוגע בה באיברים אינטימיים, כופה עליה את גופו ומדבר אליה באופן גס ומשפיל. אירועי התקיפה החלו בגיל 11, כשר' היתה עוד תלמידה בבית הספר היסודי, והמשיכו עד לגיל 14, לאחר המעבר לחטיבת הביניים, הפעם בחסות בית הספר. האנס שתקף את ר' שימש כנהג ההסעות בחטיבת הביניים בו היא למדה. כחלק מתפקידו הוא היה מסיע אותה מבית הספר לתחרויות ספורט, מסתובב בחצר בית הספר, ובעיקר ממשיך במעשי התקיפה והאינוס של ר' התלמידה באין מפריע, תוך שהוא מנצל באופן ציני ונלוז את תפקידו כנהג הסעות. הרשלנות מצדם של הגורמים השונים בבית הספר, מוסד חינוכי שנועד כזכור להקנות ידע ודעת לילדינו וילדותינו בסביבה בטוחה ותומכת, עולה כבר בהחלטה התמוהה לקבל עבריין מין מורשע לתפקיד נהג ההסעות, אשר אמון על ביטחונן והסעתן של תלמידות בנות 13-12 ממקום למקום.

וכאן זה לא נגמר. שנים ארוכות של שתיקה ועצימת עיניים אפשרו לאותו תוקף להמשיך ולתקוף את ר', יום-יום, באין מפריע, בחצר בית הספר, באוטובוס ההסעות, באותו מקום ארור שנקרא בית ספר, שר' נפלטה ממנו כבר בכיתה י', כי לא יכלה לשאת עוד את מראותיו.

ר' ניסתה לספר. היא ניסתה להתלונן בפני היועצת, המחנכת, לפעול להפסקת האלימות כנגדה, לחשושים וריכולים סבבו את מקרי האונס של ר', נדמה כי כולם ידעו, אבל איש/ה לא עשתה דבר. מנהל בית הספר, המחנכת, היועצת החינוכית - כולן כולן חשדו שמשהו איום ונורא מתרחש מתחת לאפן, ובמקום לעשות מעשה פשוט ומוסרי ולפעול כנגד האנס, הן העדיפו לשתוק ולעצום עיניים חזק-חזק. כאילו עם עצימתן ייעלם גם הפשע הנורא.

ר' נכפתה לשתוק אז - אבל היום היא לא מוכנה לשתוק עוד. בתום המשפט הפלילי כנגד האנס, שבו הוא הורשע ונידון לשנתיים בלבד של מאסר בפועל, ר' בוחרת לתבוע צדק באמצעות המשפט האזרחי. המשפט הפלילי מעולם לא התיימר לשמש כדוברת של הנאנסת ולר' לא היתה כל דריסת רגל בכתב אישום שהוגש כנגד האנס. הדרך האותנטית היחידה שפתוחה בפניה של ר' להביא את סיפורה האישי וסיפורן של נשים רבות נוספות, לצעוק כנגד השתיקה, להילחם למען הצדק ולהצביע על כל אותם גורמים שהיו אמונים על בטחונה ואפשרו את המשך מעשי האונס כנגדה, היא באמצעות תביעה נזיקית. ר' תובעת צדק. היא תובעת מהגורמים השונים בבית הספר לשלם על השתיקה. ולא רק ברטוריקה. אלא בכסף ממש. מעבר לנזקים הנפשיים, הרגשיים והפיזיים העצומים שנגרמו לה, ושבגינם היא זכאית לפיצוי מלא אשר לעולם לא יצליח לפצות אותה באמת ולהשיב את מצבה לקדמותו, יש כאן מסר חשוב שר' רוצה להעביר לנו, אונס הוא עוול חברתי שנגרם לנשים אך בשל היותן נשים, ועל עוולות חברתיות יש לשלם. בתביעתה הנזיקית ר' גם מבקשת לאותת לנו כי אותה חלוקה קלה לעיכול של פרטי-ציבורי - על פיה שיח הצדק יכול לשמש במרחב הציבורי בלבד, ואילו במרחב הפרטי את מתבקשת לקבל בהכנעה את מעשי הפשע כנגדך, להיאלם דום ולהרכין ראש - אותה חלוקה היא משטה ומזויפת ומשמשת כנגדנו בלבד. ר' קוראת לנו לתבוע צדק ולחולל שינוי גם במרחב הפרטי.

אבל עכשיו, לאחר שהמדינה הגישה את כתב האישום ועמדה לצדה של ר' במהלך המשפט הפלילי, עכשיו במסגרת ההליך הפרטי המקביל נטרפים הקלפים ור' הופכת לאויבת מדינה מספר אחת.

עם תום ההליך הפלילי, כשר' מבקשת לתבוע צדק באמצעות המשפט הפרטי-נזיקי ולפרוץ את גבולות החלוקה הפרטית-ציבורית שנכפתה עליה, המדינה קוראת עליה מלחמה, עליה ועל נשים רבות נוספות קורבנות של מעשי הטרדה ותקיפה, ועושה שימוש בכל תותחי הבירוקרטיה העומדים לרשותה לשם כך. חלילה לה למדינה מלהיכנע לתביעות הצדק של ר'.

עם הגשת כתב התביעה האזרחי, ר' נדרשה לשלם סך של 600 ₪ תשלום לאגרת בית משפט.

עברו מספר שבועות מאז, ונדמה כי סוגיית האגרה הכל-כך טריוויאלית תמה זה מכבר. במהלך השבועות הללו, בית המשפט העליון הוציא תחת ידו פסיקה חדשה הקובעת כי על נזקי גוף יש לשלם אגרה של כ-600 ₪ ואילו על נזקים שאינם נזקי גוף, על התובעת לשלם אגרה בסך של 2.5% מסכום התביעה בגין נזקים אלו. וכך, כמה שבועות טובים לאחר שר' שלמה את סכום האגרה הקבוע שנדרש ממנה, פקידיה המיומנים של המדינה עטו על פסיקה זו כמוצאים שלל רב, ובבנאליות הפשוטה והמיומנת של הרשע, תוך עיון מלומד וסטרילי בפסיקה המשפטית, המדינה מבקשת לפתוח את סוגיית האגרה מחדש וקובעת כי תביעותיה של ר' לעשיית צדק חברתי באמצעות השתת פיצוים עונשיים מוגברים על הנתבעים, היא תביעה שאין לה דבר וחצי דבר עם נזקי הגוף של ר' שנגרמו לה כתוצאה ממעשי האינוס. וכדי להבהיר זאת, פירוש הדברים הוא כי לדרישה לפיצויים עונשיים של ר', אין דבר וחצי דבר עם הפלישה לגופה, עם הפגיעה הבוטה באוטונומיה שלה ובזכותה לקבוע במה יעשה עם גופה; לתביעה הזו אין דבר וחצי דבר עם ההפיכה של גופה שלה לכלי תשמיש נטול נשמה, לביזוי והשפלת הגוף.

המדינה טוענת כי הדרישה לפיצויים עונשיים מוגברים הינה בעלמא. מנותקים מהקונטקסט של חילול הגוף וביזויו במקרים של מעשי תקיפה והטרדה מינית.

מעבר למשמעות הסמבולית החמורה שיש לטענה איוולת זו, לדברים יש משמעות כלכלית עצומה, והלכה למעשה, ממש כמו בסיפורו של קפקא, הם חוסמים את דרכה של ר' מלהגיע אל היכלי הצדק. בחשבון פשוט, תביעה של פיצויים עונשיים ומוגברים שאינם מוגדרים כקשורים לנזק הגוף של הנאנסת, בסך של נניח 100,00 ₪, כרוכה בעלות של תשלום אגרה בסך של 2,500 ₪. מדובר בסכום אסטרונומי עבור בחורה צעירה שמנסה להשתקם בקושי ממעשי התקיפה שחוותה ומשתכרת בדוחק רב מעבודות מזדמנות בשכר מינימום. משמעות הדברים היא אחת ויחידה - מערכת המשפט בעידודה של הפרקליטות דוחה מעל פניה את כאבה וצעקתה החברתית של ר' ושל נפגעות תקיפה מינית רבות נוספות, ופוגעת בזכות הטיעון שלהן ובדרישתן החברתית לעשיית צדק. השער ננעל.

וכאילו אין די בכך, המערכת המשפטית ממשיכה לרדוף את ר'. לאחר שבית המשפט פסק כי הדרישה לפיצויים עונשיים ומוגברים אינה קשורה לנזקי הגוף של ר' ועל כן עליה לשלם בגינן אגרה בסך של 2.5%, היא "מרככת" את המכה וקובעת כי ר' תוכל לשלם את הסכום הכולל של האגרה בסיום המשפט. כבר בהחלטה דרקונית זו יש אפקט מצנן שהרי במידה ור' תפסיד בתביעתה היא תצטרך לשאת בנטל כלכלי גבוה של דמי האגרה - אבל למדינה זה לא מספיק. בקפריזה ילדותית היא דורשת את תשלום האגרה כאן ועכשיו. לא בסיום המשפט, אלא עכשיו ממש. ובלי תשלום דמי האגרה היא איננה מוכנה להמשיך ולהתנהל בתיק. המדינה מערערת על ההחלטה, ממשיכה את מסכת ההתשות והעינויים של ר', קורבן תקיפה מינית. אותה ר', שעד לפני מספר חודשים היא ביקשה לייצג אותה בהליך הפלילי.

ובית המשפט? עדיין לא נתן את הכרעתו בעניין, אך קבע כי על ר' לשלם הוצאות בסך של 500 ש"ח במסגרת של בקשה אחרת בתיק, בה ר' העזה להחציף פנים ולעשות שימוש במונח "קוזאק נגזל". מזל שהצנזורה המשפטית עושה עבודתה נאמנה ומונעת מקורבנות אונס והטרדה לעשות שימוש במונחים קיצוניים. אחרת היתה כאן הפקרות ממש.

הפרקליטות, בית המשפט, זרועותיה הארוכות והחונקות של המדינה מעבירות לנשים מסר ברור וחזק - אישה יקרה, אנא הקפידי להישאר בגבולות החלוקה לפרטי-ציבורי והימנעי מלדרוש צדק באופן עצמאי ומחוצף. אם את עושה כן, אנא הצטיידי בסכום נאה של כסף מראש, ובעיקר בעצבי ברזל יצוקים מפלדה שיסייעו לך לצלוח את מסכת התלאות והעינויים שעוד מצפה לך. אם בכל זאת החלטת לתבוע, אנא הימנעי מלעשות שימוש במילים בוטות וחזקות. בכל זאת, בסך הכל מדובר כאן באונס, אין צורך להקצין.